שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, שאול שוחט – מומחה מוביל לדיני ירושות וצוואות – קובע (5.11.17) מבחנים לבחינת טיבה של התנגדות לצוואה הכוללת תניית סילוקין.
בית המשפט העליון קבע לפני שנים רבות, כי "אם יורש על פי צוואה מתנגד לקיומה בטענות סרק… ושלא בתום לב, יש מקום לקיים את האמור בתניה… עם זאת, אין ליתן לה תוקף… מקום שההתנגדות מבוססת על עילה סבירה ובתום לב". ביהמ"ש העליון לא קבע סממנים לאפיון כשרותה של ההתנגדות, מציין השופט שוחט, ומביע את דעתו:
"נראה, איפוא, כי בין הסממנים לאפיון האמור ניתן להצביע על הפער בין טיב הטענות שנטענו בכתב ההתנגדות לראיות שהובאו לביסוסן. ככל שהפער גדול יותר, כך תתחזק המסקנה בדבר 'אי כשרותה' של ההתנגדות. זאת ועוד, כאשר יש 'תניית סילוקין' בצוואה, ראוי למתנגדים לצמצם את טענותיהם לטענות שהם באמת מאמינים בהם ולהיזהר בהעלאת טענות שהם יודעים שאין בהן ממש.
"כן יש לבחון, לטעמי, את מידת נחישותו של המתנגד להוכחת טענותיו. אם נמנע המתנגד מלהשיג ולהציג ראיה שיש בה כדי לבסס טענה מטענותיו, קל וחומר כשטען שיש בידו ראיה שכזו והוא אף התבקש להציגה, תתחזק המסקנה, כי הוא בעצמו לא האמין בטענתו – מה שמערער את תום ליבו של המתנגד ומחזק את 'אי כשרותה' של ההתנגדות.
"עוד יש לבחון את מהימנותו של המתנגד ומידת האמון שיש לתת בו ובטענותיו, כמו גם את הדרך בה הכין את הרקע להתנגדות (השגת ראיות) ואת הדרך בה ניהל אותה. אם ידע המתנגד על קיומה של הצוואה, טרם מות המוריש, ופעל, בחוסר תום לב, ליצירת תשתית ראייתית להתנגדות לה ו/או פעל במהלך ההתנגדות במישורים אחרים לסיכולה, תוך הסתרת מידע או מתן מידע מסולף – יש גם בכל אלה כדי לחזק את המסקנה, כי ההתנגדות הוגשה שלא בתום לב ושלא מסיבה סבירה".
לבסוף מדגיש השופט שוחט – בהסכמת השופטים יהודית שבח ויונה אטדגי: "הנטל, לטעמי, לאחר שהצוואה קוימה וההתנגדות נדחתה, מוטל על המתנגד להוכיח את 'כשרותה' של ההתנגדות".